“זוֹ לֹא הָרוּחַ הַנּוֹשֶׁבֶת בֵּין הַדְּקָלִים
גַּם לֹא הַזַּרְזִירִים שֶׁיּוֹשְׁבִים עַל צַמַּרְתָּם
זֶה לֹא הֶעָנָן הַמַּמְטִיר, זֶה אֵינוֹ שִׁיר
זוֹ אֲנִי, אֲנִי וְדַי. כָּךְ, כָּל עוֹד פּוֹעֵם בִּי לֵב
זוֹ אֲנִי הַסְּבִיבוֹן הַמִּסְתּוֹבֵב, אֲנִי עֵירֹם וְעֶרְיָה
אָדָם וְחַוָּה, מְלֵאָה בִּרְגָשׁוֹת אֲפֵלִים, כֵּלִים
מְנָחוֹת, צְרָחוֹת, חִיּוּכֵי בָּשָׂר נָא, זוֹ אֲנִי כָּךְ
בְּלִי עֲלֵה תְּאֵנָה עַל מְבוּשַׁי, אֲנִי
ודְַי.”
בדין ודברים הוא ספר על השתוקקות ועל תשוקה. לגבר, לחיים, לתיקון, לחסד, לשירה. השירה של רונית בכר שחר חוזרת לזירת הפצע שמקורו בילדות אבל היא עצמה משמשת גם תחבושת.
