על חירות בכתיבה, על אוורור המודחק, על דמויות מוקצנות ועל הרף העין המפריד בין מצב נורמטיבי לטירוף.
“חזרתי למיטה וחלמתי על אישה שגידלה אמסטף, חתול וציפור. שאלו אותה אם הכלב אינו מסוכן, והיא ענתה: הוא עוד יהיה מסוכן הרבה יותר”, כך כותבת ענת עינהר באחד מסיפורי הקובץ “אף יהודי”, והאמסטפים הספרתיים שלה לפעמים באמת נושכים.
עינהר, סופרת, מעצבת ומאיירת, כותבת בלי הנחות. בודקת גבולות. חובבת מצבי נפש קיצוניים. הסגנון לפעמים פיוטי, לפעמים קוצני. היא כותבת על מיניות והדחקות, על טירוף, על האכזריות שיש בקיום האנושי, ועל הצדדים הפחות פוטוגניים של הנפש. אחרי שני קבצי סיפורים ונובלות – “טורפים של קיץ” ו”תמונות עירום” – פירסמה את “אף יהודי” ובו מבחר מצבים אנושיים: אשה שנשארת לבדה בליל הסדר, לאחר שבעלה ובנותיה נוסעים לביקור משפחתי בניו זילנד; זוג שלחייהם נכנס תינוק חדש שמפר את הסדר; צעירה ישראלית באתר נופש גרמני חווה חוויה מסיגת גבול בזמן מסאז’.
