טיעון הפתיחה של אבירם אמזלג:
אז בואו נסכים שמערכת החינוך מורכבת מאנשים. שחינוך מתחיל באנשים. כתלמידים, אין לנו כל כך דרך להשפיע, וגם דרך לשנות. הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות, הוא בעצם לגעת באנשים אחרים שעוסקים בחינוך: המורים, המנהלים, היועצות, אנשים שהגיעו לחנוך מאיזושהי מטרה לשנות את העולם, להגשים את המנטרה החינוכית שלהם בתוך כל הדבר הזה שנקרא חינוך.
עכשיו, עם האנשים האלה בסופו של דבר אנחנו צריכים לעבוד. לדעתי, הבעיה העיקרית מתחילה בכסף. כמו כל דבר בעולם. כרגע שיטת החלוקה של המשכורת של מורים היא בעצם, לדעתי, נורא לא שוויונית. מורה מקבל כסף על פי ותק, הוא לא מקבל על פי יכולת. יכול להיות מצב של מורה שנכנס למערכת בתקופה הקרובה, מורה נפלא, מתחבר לתלמידים, מלמד מקצוע שכולם אוהבים, אבל בסופו של דבר מביא 5,000-6,000 ₪ הבייתה, שזו משכורת שבמדינת ישראל אי אפשר לחיות איתה. לעומת זאת, יש את המורה היותר מבוגר, שנמצא במערכת 15-20 שנה, שדי, כבר יכול להיות שנמאס לו מכל הדבר הזה שנקרא תיכון, אבל לעומת המורה הצעיר הוא מביא משכורת אקסטרים, 15,000 ₪ כאילו, משכורות מבוססות, שבן אדם באמת יכול גם לעשות עם זה משהו מעבר להוראה. זו הבעיה הראשונה לדעתי, שהיא נורא עצובה, של מורה שנכנס למערכת ובסופו של דבר נפלט ממנה, לא מצליח להגשים את המנטרה שלו. ואז נשארים גם בחוסר של מורים, וגם בחוסר של אנשים איכותיים, שבסופו של דבר יכולים להביא את עצמם לתוך המערכת.
וזה בעניין של המורים, ואותו הדבר תקף גם לגבי העניין של המנהלים. מורה שהופך להיות מנהל, גם לו אין את היכולת להביא את האני מאמין שלו בתור מנהל. הכל הוא מקבל למעלה ממשרד החינוך, אם זה חומר, אם זה השפעות לימודיות, אם זה תלבושת אחידה. מורה באיזשהו שלב צריך כן להקפיד על הכללים האלה, ואז אין לו בעצם את היכולת להביא את מה שהוא מאמין בו. ובגלל שבן אדם אמור להיכנס למערכת הזאת מתוך אידיאולוגיה מסוימת, הוא נפלט ממנה בגלל כל מיני נושאים, בגלל כסף, בגלל היכולת להביא את עצמו לתוך המערכת, ולדעתי, זה מה שהופך את מערכת החינוך לכושלת. כי בסופו של דבר, כמו שאמרתי בהתחלה, מערכת החינוך מתחילה באנשים. וכשאנשים לא מרגישים בנוח הם יוצאים החוצה. ובמקרה שלנו הם יוצאים מהחלון ולא מהדלת, הם יוצאים מחוסר ברירה ולא מרצון.
טיעון הפתיחה של שובל אסיף:
אני מאוד מסכימה איתך, אבל לגבי העניין של המורים, אמרת כל הזמן “איך” מחנכים, איך, איך, איך, אבל העניין הוא לְמה מחנכים, וכשכל מערכת החינוך פועלת לפי דעות קדומות ולפי סטיגמות שהן מבוססות כמו המשכורת של המורים היותר ותיקים, זה מאוד מאוד בעייתי.
כי זה לא משנה כמה מורה טוב אני אהיה, יש היררכיה, מאוד ברורה במערכת החינוך, ובדיוק בגלל זה קשה להביא את האני מאמין. ואני מאמינה שבחינוך לא אמורה להיות היררכיה כל כך ברורה, כי נגיד אני מדריכה בנוער העובד והלומד, שנה שלישית כבר, ואצלנו ההיררכיה היא מאוד מעטה. זאת אומרת שאני, שרק הצטרפתי לתנועה, באתי לרכז שלי, ואמרתי לו אני רוצה לעשות משהו גדול, אני רוצה שנתוודה, ואני רוצה שנעשה דברים, והוא שיתף איתי פעולה, הוא לא היסס אפילו, והוא רכז, בן 25 עכשיו, אז מה יש לו להקשיב לילדה בת 16, אז אני חושבת שככה צריכה לפעול גם מערכת החינוך.
כי לאנשים מבוגרים יש נטייה לזלזל בתמימות של ילדים. ואני חושבת על תמימות, זה מה שבאמת יכול להחזיק את העולם וצריך להחזיק את העולם, לא רק התמימות, גם ההבנה שלעשות טוב זה לא לבזבז זמן. ואני חושבת שמערכת החינוך מאוד מכווינה לדבר הזה, של בזבוז זמן, לעשות מה שצריך אבל לא מה שצריך באמת. וזאת בעיה מאוד גדולה בעיני. וחוץ מזה, העניין של המשכורות, חד-משמעית, מאוד בעייתי. המורה שלנו, גב’ לוינגר עובדת במשכורת זעומה וזה פשוט לא משהו שאמור לקרות. פשוט אסור להבריח את האנשים האיכותיים באמת. אנחנו דור העתיד.
אין מי שימשיך חוץ מאיתנו, כי המבוגרים כבר מבוגרים, אני מאמינה שקצת איבדו אמונה בעולם אחרי כל מה שהם עברו, הילדים תמימים מדי, ואנחנו בדיוק באמצע. ולכן אני חושבת שצריך להיות שיתוף פעולה בין בני הנוער למבוגרים, וזאת הדרך למערכת חינוך טובה יותר, לחינוך טוב יותר, ולעולם טוב יותר, בסופו של דבר.
