ליעל נאמן יש יכולת לראות מבעד לדברים, להבחין באיים קטנים של אין בתוך היש הגדול, להאיר עם נר קטן דברים שהיו ונעלמו, שיכלו להיות ולא יצאו לפועל, דברים שקל לא להבחין בהם כלל. סופרת שכותבת לאט ויפה, נאמנה לקצב הפנימי שלה.
אל תודעת הקוראים פרצה נאמן עם ספרה “היינו העתיד” מ-2011, שתיאר בגוף ראשון רבים (אנחנו) את חיי הקיבוץ שבו גדלה, יחיעם. אחריו פירסמה את קובץ הסיפורים היפה “כתובת אש”, את ספר הנוער “מרותקת”, ולפני כשלוש שנים את הרומן “היה היתה”, שמספר על אשה בתל אביב, פזית פיין, מתרגמת ואוהבת ספרות, אשה שחיה ומתה. נאמן החליטה ללכת נגד השכחה והרכיבה את דיוקנה של פזית באמצעות שורת ראיונות עם אנשים שהקיפו אותה בחייה.
לפני חודשים אחדים זכתה נאמן בפרס עגנון. השופטים דיברו על נוסחי הכתיבה הייחודיים לה, שילוב של סיפורת, מסה, ממואר ותיעוד.
בחדר הקריאה בעלמא תשוחח העיתונאית ואשת הספרות שירי לב-ארי עם יעל נאמן על ספרה האחרון “היה היתה”, על הקיבוץ בספרות הישראלית, על הרצון לכתוב את העבר ועל כתיבה הרחק מאור הזרקורים של הרשתות החברתיות.