“פקחתי עיניים. המשפחה שלי. כמו תמונה. מיקה. ועמליה. ונילי. ומתן. ומרים. הם כולם מוציאים לי לשון. למה הם מוציאים לי לשון? מוזר. כולם ביחד. עם הלשון בחוץ! מה זה צריך להיות? למה הם מתכוונים? גם אני יכול להוציא לשון. מה הם רוצים? אז הוצאתי לשון. עמליה קפצה: ‘הוא הוציא לשון! הוא הוציא לשון! יש! הוא ידבר!’. נרדמתי”.
העיתונאית ואשת הספרות שירי לב-ארי משוחחת עם דורון נשר על “המוח שלי ואני”, ספר מחכים ומרגש שפחות מתעכב על שאלת הלמה, ויותר על שאלת האיך ומה עושים, מה נשאר ומה עוד יהיה.
ב-2012 דורון נשר – קפסולה מרוכזת של כישרון: סופר, משורר, תסריטאי, במאי, שחקן, שדרן רדיו – עבר אירוע מוחי, ואיבד יכולות מוטוריות וקוגניטיביות, בראשן את כושר הדיבור. זה נקרא אפאזיה, שַׁתֶּקֶת. עקב בצד אגודל הוא שיקם את עצמו, בעזרתם של אנשים טובים, וחזר ליצור, לכתוב, להופיע. הוא כתב על זה ספר. “המוח שלי ואני” הוא טקסט אישי שמתאר את תהליך השיקום שלו, לאחר אובדן השפה ואובדן חלקים של העצמי. המלים, שתמיד היו ברשותו, נשלפות בכל עת ולכל צורך, פתאום התפזרו ונעלמו. כדי לחזור ולומר משפט אחד נדרש כל כך הרבה מאמץ; ראשית למצוא את המלה המתאימה, לשלוף אותה מהזיכרון, לארגן את האוויר והריאות והלשון והשפתיים. ממש יציאה לקרב, אתה יודע איפה זה מתחיל ולא יודע איפה זה נגמר.
